רקע היסטורי

בשנת 1947 עמדו באתר שלימים הפך לבית החולים לב-השרון מבנים של מחנה בריטי אשר ננטש בסיום המנדט. תחילה, בשנות ה- 50, שימשו המבנים לקליטת עולים חדשים. לאחר פינויים של העולים למבני קבע, שוכנו בהם חולי שחפת. מאוחר יותר, מתוך הכרה בצורך במסגרת טיפולית לניצולי רדיפות הנאצים פגועי הנפש, הפך המקום למוסד שיקומי עבורם.

בשנת 1962 הפך המקום לבית חולים ממשלתי לטיפול בחולי נפש. המתקנים לא התאימו מראש לצרכים הספציפיים של אוכלוסיית המטופלים.

תנאי המחיה היקשו על מתן שירותים, המרכז הרפואי היה מחולק לשני אתרים הנפרדים ובינהם כביש בין עירוני – עובדה שהקשתה על השמירה על ביטחונם של החולים ועל ניהול, פיקוח, מתן שרות סיעודי, רפואי ומשקי. במהלך השנים שופצו וחודשו מספר מבנים.

בתחילת שנות ה- 90 הוכנה תכנית אב במטרה להפוך את בית החולים למרכז רפואי אזורי לבריאות הנפש, שיעמוד בסטנדרטים שנקבעו ע”י משרד הבריאות, הן בהיבט האיכותי (רמת השרות והיקפו) והן בהיבט הכמותי (מספר מיטות, מספר מרפאות ותקני כוח אדם).

בית החולים נבנה אט אט מחדש ובמקביל הוחלט על פתוח שרותי קהילה והעברת מטופלים כרוניים למסגרות תומכות בקהילה. בשנת 1999 נתפתח באתר המערבי של בית החולים המעון לניצולי שואה, ליימים הוסב שמו ל- “מעון לניצולי שואה ע”ש שמעון ויזנטל”.