מעון לניצולי שואה בבריאות הנפש ע"ש שמעון ויזנטל

המעון שוכן בקמפוס מטופח ונפרד מהמרכז הרפואי לב השרון.

בקמפוס 100 מיטות למטופלים קשישים ניצולי שואה, אשר מוגדרים כחולים סיעודיים ותשושי נפש הסובלים ממגוון בעיות נפשיות. החל מתאריך 01.04.09 ובהתאם להחלטת משרד הבריאות, עבר ההוסטל להפעלה ע"י האגודה לבריאות הציבור.

במעון שלוש מחלקות:

ארז - טל. 8980330 - 09

אחות אחראית - לפושנר אירנה

ברוש - טל. 8980339 - 09

אחות אחראית : סטפנוב אירנה

גפן - טל. 8980341 - 09

אחות אחראית: קנטור אילנית

רופא פסיכיאטר: דר' פ. אנדרייב

רופאה פנימית : דר' פ. גרימברג

                   טל: 8980345

מנהלת מעון: קוסמיצקי אולגה

              טל.: 8980333 - 09

             פקס: 8943651 - 09

מזכירה - אברהמי רחל

               טל. 8980340 - 09

               פקס - 8980316 - 09

קריטריונים לקבלה למעון:

א.      אוכלוסייה שחייתה תחת הכיבוש הנאצי בשנים 1939 עד 1945.

ב.      מטופלים עם מספר רב של אשפוזים או אשפוז ממושך במוסד פסיכיאטרי.

מאפייני הדיירים במעון:

·        ניצולי שואה הנמצאים אחרי העשור השישי לחייהם .

·        חסרי משפחה או מנותקים מקרובי משפחה  וגורמי תמך אחרים .

·        רוב הדיירים סובלים מבעיות גופניות נלוות.

·        לחלקם הגדול ירידה קוגניטיבית המלווה בתלות בסובבים אותם או במוסד הסיעודי .

·        סיכויי ההחלמה והשחרור מאשפוז של קבוצת חולים אלו הולכת ופוחתת במהלך השנים בשל התמעטות בני המשפחה וגורמי תמך אחרים עליהם יכולים להישען.

לא ברור אם חוויות השואה גרמו להתפרצות מחלת הנפש, אך כיום ברור שחווית  השואה שינתה אצל אנשים אלה את מהלך המחלה. המחלה הפכה כרונית וקשה וכמעט אינה מגיבה לטיפול.

השקפת עולם טיפולית

חלק מניצולי השואה אינם מביעים  כל עניין במעורבות חברתית כלשהי ואינם מתעניינים כלל בסביבתם, הולכים ומסתגרים בעולמם. בהעדר חשיפה חברתית, גוברת תחושת הבידוד והניתוק, מעמיק אי האימון בסביבה עד להידרדרות ורגרסיה בלתי הפיכה.

לפיכך מדיניות הטיפול היא במגמה של חיזוק התמיכה החברתית והרגשית, יצירת אינטגרציה סביבתית, עידוד המשך פעילות ותפקוד, העלאת הדימוי העצמי, מתן תחושת שייכות ועצמאות. הדבר נעשה באמצעות עידוד מפגשים חברתיים , חיזוק קשרים בין אישים במיוחד עם אלו שהם בעלי משמעות עבורם, עידוד לביקורים, שיחות טלפון , בילויים משותפים באירועים תרבותיים וחברתיים וכו'.

מתוך הבנת הטראומה והצרכים הנלווים, המטפלים שמו להם למטרה טיפולית לנסות ולבנות מחדש את האמונה של המטופל בעצמו, ביכולתו, ובסביבתו ולהעביר את המטופלים תהליך ממצב של חוסר אונים למצב של שליטה יחסית בגורלם ובסביבת מגוריהם.

צוות המטפלים פועל בגישה המעצימה את המטופלים ומעניקה להם משמעות קיומית.

הדגשים בגישה הטיפולית

שימת דגש על מושג "הקביעות" הבא למלא את אובדנם של הדמויות הקבועות והמשמעותיות בחייהם ועל מנת ליצור בסיס של אמון במטפל ולחזק את הקשר טיפולי.לפיכך קיימת הקפדה על סדר יום קבוע, קבוצות טיפוליות קבועות, צוות קבוע המשתתף בטיפול הקבוצתי.כמו גם כל מטופל מלווה על ידי איש צוות או חונך המשמש כתובת קבועה למטופל. 

סביבה פיזית:

הקפדה על הענקת ביטחון,פרטיות ותחושה של סביבה בטוחה;חדרים מטופחים, המיועדים לשניים ,מקלחת ושירותים צמודים , בחדר ארון בגדים ושולחן עבודה אישי.

לכל  מטופל קיים החופש לקשט את חדרו בחפצים אישיים וחפצים מעברו.

התנאים הפיזיים המשופרים מעלים את תחושת הערך העצמי של הדיירים ומעוררים מוטיבציה אצל בני המשפחה,נכדים ונינים  לבקרם מתוך הערכה ומתן כבוד.  

הפחתת סימני מוסד:  שימוש באמצעים המבליטים פרטיות וזהות אישית ומפחיתים סימני קולקטיב;רכישת ביגוד אישי, רכישת חפצים אישיים ותליית תמונות אישיות בחדרים.

קשר עם משפחות: מרבית המשפחות חזרו והצטרפו ליקיריהם ממקום של נתינה וכבוד ללא הרגשה של רגשות אשם ובושה כפי שליוותה אותם בעבר.אין לנו ספק כי תנאי השירות והמלונאות הגבוהים תרמו לחיזוק הקשר וכיום הוא מתבטא בהשתתפותם של בני המשפחה באירועים הכללים,חגים,קבלת שבת ובאירועים אישיים של יקיריהם כמו ימי הולדת.

קשר עם הקהילה: אמצעי התקשורת הוזמנו לצורך מתן תהודה תקשורתית למעון. דבר זה סייע בהעצמת הדיירים ובחשיפתם לדבר על חוויות עבר כמו גם הפחית את הסטיגמה סביב נפגעי הנפש.ההוסטל הפך למקום אטרקטיבי למתנדבים מבוגרים ילדים ובני נוער.

נעשו פעולות משותפות עם הקהילה בכמה מישורים:

 אירוח גן ילדים בחגים - מטופלי ההוסטל אומצו על ידי ילדי גנים המגיעים לביקורים בחגים. המפגש עם הילדים תורם לתחושת ההמשכיות,חיבור לרכות ולמשפחתיות. בט"ו בשבט נערכים פעילויות משותפות של הילדים והדירים ,כולם יוצאים לנטיעות. כל הסמלים  שנעקרו מעולמם החוויתי והשאירו ריקנות וחלל גדול, התעוררו מחדש בעקבות הנטיעות וקבלו משמעות של נטיעת שורשים - "מכאן לא נעקר", השארת זכר וקביעת מקום מגורים.

קונצרטים של בני נוער - בני נוער מגיעים לקראת החגים ומבשרים את בוא החג במוזיקה ובשירה.

פרויקט גדולים מהחיים - תלמידי תיכון מפעילים משחקיה במקום ויוצרים קשר עם המטופלים דרך ציור שיחה או משחק.

תיאטרון היידיש - שפיל -  אירוח תיאטרון אידיש המעלה הצגות בשפת ילדותם המתובלת בהומור ושירי ילדות.

בית חב"ד של היישוב פרדסיה -  משתלב בהוסטל במועדים, מקיים שעורי דת ומעלה זיכרונות מבית אבא.

יציאה לטיולים -  נערכים לדירים טיולים לקהילה כמו לספארי, חוות הצמחים הטורפים,מסעדות, כששימת הדגש הוא הזמנת תפריט על פי טעם אישי.פעילויות אלה מקרבים את הדירים לעולם החיצוני.

עמותת חמ"ה - טיפול בעזרת בעלי חיים. הטיפולי מוגדר לעיתים כ- "בן לוויה" או "מאפשר חברתי" המלמד מחדש יצירת קשר בין אישי משמעותי ותמיכה רגשית לכאלה שאיבדו אמון באדם.

מעון לב השרון לניצולי שואה וחמה (ישראל) חיות מחמד והאדם בסיוע הדדי (מלכ"ר) -- מוסד ללא כוונת רווח:
שותפות חשובה בין טיפול רפואי קונבנציונאלי דינאמי ובין טיפול בעזרת בע"ח כטיפול משלים לחולים מבוגרים סכיזופרנים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית כרונית.

ד"ר בוריס פינקל, מ.ד ומנהל רפואי של המחלקה הפסיכיאטרית גריאטרית במרכז לבריאות הנפש לב השרון ומעון לניצולי שואה. אורינא צדקני-פלש מ.ס.וו. ועובדת סוציאלית ראשית במחלקה הפסיכיאטרית גריאטרית במרכז לבריאות הנפש לב השרון ומעון לניצולי שואה. אבשלום בני, ב.א מנהל חמה (ישראל) חיות מחמד והאדם בסיוע הדדי בע"מ, עמותה ללא מטרות רווח.

טפול בעזרת בע"ח כטפול משלים של הפרעת דחק פוסט טראומטית כרונית עם חולים מבוגרים סכיזופרנים במעון לב השרון לניצולי שואה העלה בחמש השנים האחרונות שאלות חשובות בנוגע לטבעה של הפרעת הדחק הפוסט טראומטית, הרלוונטיות שלה לאוכלוסייה המיוחדת הזאת וההשפעה של טיפול בעזרת בע"ח כמשפיע חיובי בתקשורת בינאישית וסוציאליזציה, העלאת זיכרונות וארגון.

ניצולי שואה מזמן הוגדרו כישות נפרדת, כמעט מיסטית שההזדהות שלה עם ה.ד.פ.ט היא אמביוולנטית.
מחקרים בנושא התחלת הה.ד.פ.ט כמעט 20 שנה לאחר חשיפת חיילי הקרב בויאטנם (מצוטט במקקפארן ויהודה, 1996) שפכו אור חדש על טבעה ועמידותה לטווח ארוך של ה.ד.פ.ט. מחקרים נוספים הראו שסימפטומים זהים יכולים להופיע הרבה אחרי האירוע הטראומתי (ארטס ואופדן ולדה, 1996), והעלו את הדאגה שמטופלים מבוגרים הם אוכלוסייה פגיעה במיוחד. ממצאים אלו הם רלוונטיים במיוחד לטיפול במבוגרים סכיזופרניים ובמיוחד אלו ששרדו את השואה כ"נשאים" פוטנציאליים של ה.ד.פ.ט. שיכחה סלקטיבית היא סימפטום בולט במיוחד בניצולי שואה.

השימוש בטפול בעזרת בע"ח ככלי טיפולי בא לגרום ל"העברה דינמית" , כדי לארגן מחדש ריסוק זיכרון  ולהביא ל"עימות חיובי ומוגדר מחדש בבירור עם המציאות" במונחים של עבר , הווה ועתיד כרצף של אירועים.

כלבים וחתולים מועסקים ע"י עמותת חמה (ישראל) חיות מחמד והאדם בסיוע הדדי, כי הם אולי יותר מכל סוג חיה אחרת, נתפשים כבני משפחה אינטגרלים במשפחה האנושית.

לחלק מהמטופלים במעון לב השרון לניצולי שואה הם  באמת היוו גשר לכניסה מחודשת לתוך העולם האנושי ולהגברת תקשורת בינאישית ועימות חיובי עם המציאות.

טפול בעזרת בע"ח כרגע מתקיים במפגשים של קבוצות טיפוליות אחת לשבוע במשך 90 דקות. בכל קבוצה יותר מ-30 מטופלים בשלוש קבוצות נפרדות.
הטפול מעודד ניידות, מגע בינאישי ותקשורת, עם דגש מיוחד על החזקה של הזיכרון ואינטגרציה מאורגנת של הזיכרון.

בני לוויה כלביים וחתוליים מפיקים זיכרונות , מקלים על האינטגרציה שלהם, ומספקים סוג של בהירות וסדר לזמן ולמאורעות. רבים מהמטופלים ואפילו המטפלים בביה"ח שמלווים אותם, מבססים הזדהות חזקה עם בע"ח מסוים אחד ודרך ההתקשרות ההתחלתית הזאת הצליחו להגיע עם מטופלים אחרים, ליחסים של דאגה וטיפול הדדיים.

טפול בעזרת בע"ח מספק משהו שהיה חסר בחיי המטופלים רוב חייהם וזו מתנת ההעצמה העצמית.
ע"י הבנה, טפול והבראת הכאבים או הפחדים או הפגיעויות של בני לווייתם הכלבים והחתולים, המטופלים המחישו לעצמם מה הערך של חייהם ואת היכולת שלהם להגיע ולדאוג למישהו אחר .

במפגש אחד של טפול בעזרת בע"ח, אינטראקציה מאוד מרגשת בין אחד המטפלים החתוליים שלנו והמטופל, התגלתה יכולת מיוחדת של בעל החיים להפיק תגובות ובסופו של דבר אפשר רגשות רדומים לעלות על פני השטח בדרך בונה ורבת משמעות עבור המטופל וסביבתו. אנחנו כמטפלים אנושיים ממשיכים ללמוד מהמטופלים שלנו כמו גם מבע"ח, במיוחד כאשר אינטראקציה כל-כך דרמטית ולא צפויה מתרחשת.
במפגש המסוים הזה שילבנו הקלטות של מוסיקה קלאסית כדי לקדם תקשורת חברתית בין המטופלים. התגובה למוסיקה הייתה מדהימה. חלק מהמטופלים התנועעו לפי המוסיקה, בעוד שאחרים ישבו קפואים במקומם ובכו בשקט.
אחת מחתולות ה"רגדול" שלנו בשם שאנל, חובקה ע"י אחד המטופלים. המוסיקה הסתיימה. החדר היה שקט.  ואז כמו צליל של שאגה עדינה של גל בים שמוצא את דרכו אל החוף, גרגור החתולה הצעירה כיסה את דממת החדר.
אחד המטופלים האחרים נעמד, התקרב לשאנל, ושם את אוזנו על בטנה, כאילו האזין לצדפת ים.
הוא חייך, והוא בכה. נאבק בעברית, ניסה להסביר לכולנו.

"היא קוראת לאמה.
ככה אמה נהגה לקרוא לה.
היא מגרגרת היא לא כועסת.
היא עצובה, כי אמה לעולם לא תשוב.
אף אחד מהם לעולם לא ישוב,
אבל היא ממשיכה לקרוא להם ולקרוא להם.
זה מה שחתולים עושים כשהם נתקפים געגועים לאמם".

הוא התחיל לשפשף בעדינות את ראשו על בטנה. מטופל אחר נעמד לאט ושם את  ידו על כתפיו. במקום שבו מטופלים בקושי קיימים יחד, ומהלכים כמו צללים, בלי לדעת את השמות אחד של השני, או לפעול מעבר לסבל הדומם שלהם, הרגע היה קסום, וגרגור החתולה היה בלתי נשכח. בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הנשמות הזקנות והסובלות האלה יכלו לחוש סוג של העצמה, ואישור מחדש של יופי וטוהר וכבוד עצמי.
וחשוב מכל, הם חוו געגוע לעצמם כאינדוידואלים. רובם היו ילדים אבודים בשואה של שנאה ואש.
הם כל-כך שונים מכלבי התקיפה רוטווילר או דוברמן גדול שהשליטו עליהם טרור כשהם היו ילדים.
הנכס הגדול ביותר של הפקינזים הוא שהם דומים לחתולים במראה אבל יש להם התנהגות של כלבים.
יחד עם זה, חתולים הרבה פחות נפוצים מכלבים בתוכניות טפול בעזרת בע"ח בישראל, כי רבים תופסים אותם כקפריזיים, לא צפויים, ולא מתאימים לטפול בעזרת בע"ח. אולם הם הוכיחו את עצמם שוב ושוב להיות סיפורי ההצלחה של התוכנית של חמה, במיוחד בעבודה עם מטופלי מעון לב השרון ניצולי שואה.
אם חתולים היו אנשים הם היו אמנים נהדרים, מוסיקאים ובוהמיינים.
הם האינדוידואליסטים הנהדרים של עולם החיות. וכמו שלא קל לגדל "ילד פרח", זו חוויה שיכולה להעשיר חיים שלמים.
הרבה יותר מלהיות חסר רגישות או אגוצנטרי. זו הרגישות המדהימה של חתול שמרגשת נפש של אדם במצוקה.
אם אנחנו יכולים להבין את הרגישות הזאת, הושיטו לה יד והעריכו את הרכות והעדינות של החתול, נוכל ללמוד להזיז את ההרים האלה שחוסמים את השבילים שלנו להחלמה נפשית וגילוי מחדש.

ע"י דו קיום, חברינו הכלבים והחתולים מדגימים את ביטויי האהבה האלה בצורות רבות.
חתולים הם לא "האויבים" או "ההפכים" של כלבים כמו שנהוג לחשוב. הם רק שונים בדרך שבה הם מתקשרים את רגשותיהם. יש מסתוריות ויופי בחתולים שלא ניתן להכחישם. החתול יותר מופנם מהכלב. הוא יותר עצמאי, יותר קל לו עם קביעות מקום, אוכל, יחסים, והוא יותר חשדן לגבי ביטויי חברות מלאכותיים. ברגע שמועלים באמונו, קשה לשקם אותו. חתול שהתעללו בו, שלא כמו כלב, קשה לו "לשכוח ולסלוח". זמן ומאמצים אמיתיים יהיו דרושים כדי לרפא את האמון שנפרץ. ניצולי שואה מבינים את בעלי החיים האלה ומגיבים באופן חיובי. הם חשים בכאבם
וחוגגים את החלמתם. ע"י כך שהם חיים ועובדים יחד כמשפחה, הכלבים והחתולים של חמה מדגימים את ההבדלים ביניהם ומשקפים את הצורך של כולנו להבין את האינדוידואליות שלנו והצורך שלנו לתקשר, לאהוב ולהיות אהובים בדרכנו המיוחדת. חתולים לא מלקקים כמו כלבים. כלבים לא "מימימים" או "מגדגדים".  אין שני בני אדם שהם זהים.
הם מתקשרים את השמחות שלהם, הפחדים, הדאגות, ואוהבים בדרכים שונות. המטופלים מרגישים וחווים את ההבדלים האלה. זנב הכלב באמת מקשקש בנפש האנושית, אבל במפגש המסוים הזה היה זה גרגור החתולה שהרעיד את הנפש.
זה היה פשוט כך.

הגישה הטיפולית החמה והתומכת מעניקה למטופלים חוויות מתקנות, שמירת כבודם וזהותם ובערוב ימיהם ניתנת להם הזכות לחיות ולמות בכבוד.