לב השרון שלי

"החיים הללו: אני מפחד מהם. גן עדן של הבטלנים הזה, החממה השיקומחית הזו שמרחפת מעליה סכין של אשפוזים ותרופות ומנעולים. כאבי הנפש, הדאגות, התחושות הקשות והדברים הנוראיים, הלא נורמליים שאני אומר בלי להיות מודע לכך. תחושת הכאב, חוסר הצלילות, היעדר הכללים, המשמעות, חוט השדרה של המציאות והעולם. החששות מפני חברה שלא תדע לעכל אותי, שתקיא אותי. הקיום בתוך החממה של העצמי, שמבדילה פנים וחוץ, שחוצצת בין פנים וחוץ. חוסר השייכות, אני מפחד מהחיים" (שגיא אלנקווה, "הארץ", 13.5.16)

במילותיו המדויקות, הרגישות, הנוגעות, מיטיב שגיא אלנקווה, משורר, יוצר, פגוע נפש, את חוויות האשפוז, את משמעות החולי. בלבול, כעס, כאב, אכזבה ולעיתים גם הקלה ורווחה הן רק חלק מהתחושות המציפות, כשחוצים את שער בית החולים בדרך לאשפוז. אך חציית השער מסמנת יותר מזה. יש בה הרבה יותר. היא מסמנת את המעבר מן החוץ אל הפנים, מן הבריא לחולה, מן הנורמלי ללא נורמלי, מן החופש והחירות אל הנוקשות והכללים.

ואני, כעובדת בבית החולים, גם אני חוצה את השער. מותירה את המציאות מעבר לגדר,יודעת שדרך הסדקים יישמר המגע, נותנת לעצמי להיבלע בשבילים. שבילי בית החולים. כאן מתעוררות תקוות. כאן נארגים חלומות. בידי מפתח, זה הפותח את הדלת לעולם שבפנים. עולמם. ואני פוגשת אותם. חלקם יושבים בסלון המחלקה, חלקם עדיין אוכלים את ארוחת הבוקר. מי בפיז'מה ומי כבר לבוש, ערוך לעוד יום. ואני מגיעה לעבוד ב"ביתם", מתארחת אצלם לכמה שעות. וברגישותם, יאמרו לי לעיתים "את באה והולכת, את יודעת מה זה להיות פה 24 שעות כל יום? ועוד יום? את הולכת מפה למשפחה שלך, לילדים שלך, את יודעת מה זה שאין משפחה? שאין מישהו שרוצה אותך?" לא, אני לא יודעת. אני לא יודעת ולא באמת יכולה להבין. אבל אני מוכנה לנסות.

אני נותנת לדבריהם לגעת בי, אני נותנת למכאובם לפצוע את נפשי, אני מרשה לעצמי להינגע, להרגיש. אני מזכירה לעצמי, בכל רגע בו אני פוגשת אותם, את המטופלים בשפתנו, שקבלו אבחנה והגדרה וככאלה הופכים שקופים לעיתים, אני מזכירה לעצמי שהם בראש ובראשונה בני אדם. פגיעים, רגישים, כאובים. בני אדם, כמוני, כמוך, כמוכם. כמו כולנו. ואולי, הדבר העיקרי המבדיל ומבחין ביננו, הוא שהם שוהים בין הגדרות ואני מחוצה להם.

אני רוצה לאפשר למציאות שהותרתי מחוץ לשער, זו המחלחלת דרך הסדקים פנימה, לגעת בהם. אני רוצה לחלום איתם את חלומותיהם, אני רוצה להקשיב לרצונם. אני רוצה לקוות איתם שיש פתרונות, שיש סיכוי להחלמה. אני רוצה להיות מוכנה להיפרד מהתפיסות הסדורות שלי ולהתגמש, להיענות, להרגיש.

וכן, אני רוצה להודות על החסד הזה.

החסד שבמגע עם הרגישות והפגיעות של מטופלי, זו המסייעת לי לפתוח את ליבי ולהפוך לאדם טוב יותר. בזכותם…..
ענת גץ-ברלינר, עו"ס מחלקה ממושכת שיקומית.